ביאור שטיינזלץ על פסחים ל״ג

1 שדינו של מי שהזיד במעילה במיתה — שיטת רבי היא, דתניא שהרי שנינו בברייתא: הזיד במעילה, רבי אומר: דינו במיתה בידי שמים, וחכמים אומרים: באזהרה, שעובר על מצוות לא תעשה בלבד שדינו כרגיל במלקות.

2 ושואלים: מאי טעמא מה טעמו של רבי, מהיכן למד דבר זה שאינו מפורש בכתוב? אמר ר' אבהו: גמר למד בגזירה שוה "חטא" "חטא" מתרומה, שנאמר "חטא" במעילה "נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה'" ויקרא ה, טו, ונאמר "חטא" בתרומה "ולא ישאו עליו חטא ומתו בו כי יחללוהו ויקרא כב, ט, ולמד: מה תרומה עונשה במיתה — אף מעילה עונשה במיתה.

3 ומינה ומתוך גזירה שוה זו עצמה נלמד שיש להשוות את הדברים בשלימות: מה תרומה אין נענש עליה אלא בכזית אף מעילה אין נענש עליה אלא בכזית, ואם כן, אי אפשר לפרש את הברייתא לפי שיטת אבא שאול!

4 ומתקיף לה ומקשה עליה רב פפא על דחיה זו של רב ששת ורבה: ממאי מהיכן יודע אתה שרבי כרבנן סבירא ליה כשיטת חכמים הוא סבור שתרומה אין חייבים עליה אלא בכזית? דילמא שמא כאבא שאול סבירא ליה סבור הוא שאמר יש בה שוה פרוטה אף על גב אף על פי דלית שאין בה כזית חייב עליה. ואם סבור רבי כאבא שאול, ממילא אפשר לפרש היטב את הברייתא התמוהה וללמוד מעילה מתרומה, שאם יש בה שוה פרוטה אף אם אין בה כזית — חייב, ואין לדחות איפוא את תירוצו של רב חייא בר אבין.

5 ולענין שהזכרנו קודם; והא והרי רב פפא הוא עצמו שאמר שאבא שאול תרתי בעי שתים הוא צריך גם שוה פרוטה וגם שיעור כזית, אלא שמע מינה: הדר ביה אלא למד מכאן שחזר בו רב פפא מהסברו זה לשיטת אבא שאול.

6 מר בריה דרבנא אמר שאת הקושי בברייתא לענין מעילה אפשר לפרש כך הכי קאמר כך אמר כלומר, יש לתקן את הלשון: לא אם אמרת בשאר מצו‍ת — שלא עשה בהן וחייב קרבן את העושה מלאכה בשוגג שאין מתכוין לאותה מלאכה, כמו את העושה מלאכה בשוגג ומתכוין לאותה מלאכה, שהרי אם נתכוין בשבת לחתוך דבר שהוא תלוש ואין איסור תורה כשחותכו וחתך בטעות את המחובר לקרקע, הרי הוא פטור כיון שלא נתכוון לעבירה, תאמר במעילה שמחמירים בה, שאם נתכוין להתחמם בגיזי צמר חולין ובשל טעות או חוסר ידיעה נתחמם בגיזי עולה — שמעל, הרי שחמורה מעילה מעבירות אחרות שעוברים בה אף ללא כל ידיעה וכוונה.

7 רב נחמן בר יצחק אמר: הכי קאמר כך אמר כך יש להבין את הברייתא: לא אם אמרת בשאר מצו‍ת, שכן לא מתחייב בהן שאין מתעסק בדבר המותר ולבסוף שגג באיסור כמתעסק, כגון אם נשוה להלכות שבת שאם נתכוין להגביה את הדבר התלוש ממקומו, ונזדמן שבסכין שבידו חתך אגב כך את המחובר — שפטור כיון שלא התכוון כלל לעשיה זו. תאמר במעילה, שאם הושיט ידו לכלי ליטול חפץ ושלא במתכוון ושלא בידיעתו סך ידו בשמן של קודש — שמעל ולכן הרי שחמורה מעילה משאר עבירות, שאפילו המתעסק בדבר אחר ובתוך כך מעל — הרי זה חייב בקרבן.

8 א בברייתא שצוטטה קודם אמר מר החכם במה דברים אמורים — במפריש תרומה והחמיצה בפסח ואכלה, שנחלקו האם צריך לשלם עבורה אם לאו, אבל הפריש חמץ תרומה — דברי הכל אינה קדושה תרומה זו.

9 מתחילה שואלים: מנא הני מילי מנין דברים אלה שהמפריש דבר שאין בו ערך איננו נתפס בקדושת תרומה? אמר רב נחמן בר יצחק: אמר קרא "ראשית דגנך תירושך ויצהרך וראשית גז צאנך תתן לו" דברים יח, ד, ונדייק מן המקרא "תתן לו" — ולא לאורו. כלומר, יש לתת לכהן דבר שיוכל להשתמש בו, ולא שהוא צריך לשורפו, שאפילו לדעת המתירים שימוש בחמץ בפסח על ידי הנאה, הכל מודים שאסור באכילה ואין מפרישים דבר כגון זה.

10 מתיב מקשה רב הונא בריה בנו של רב יהושע, שנינו: אין תורמין מן התרומה הטמאה עבור תרומה טהורה, ואם תרם בשוגג — תרומתו תרומה. ואמאי ומדוע תהא זו תרומה? לימא שיאמר הכהן: הרי לא נתקיים "לו" ולא לאורו, שתרומה טמאה ראויה רק לשריפה, ואיננה איפוא תרומה! ומשיבים: לא קשיא אינו קשה התם שם בתרומה טמאה היתה לו שעת הכושר שהרי היתה שעה מסויימת בה היתה התבואה טהורה וראויה וכשרה להיות תרומה. הכא כאן בחמץ לא היתה לו שעת הכושר.

11 ושואלים: וחמץ שלא היתה לו שעת הכושר אפילו בפסח היכי דמי איך יכול להיות כגון דאחמיץ שהחמיץ בהיותו עדיין מחובר לקרקע וכל זמן חיבורו עדיין אינו ראוי להיעשות תרומה, אבל אם אחמיץ החמיץ בתלוש — הכי נמי דקדשא כך גם כן תאמר שקדשה תרומה זו אף כי מלשון הברייתא נראה שכל תרומת חמץ אינה תרומה. אמר ליה לו: אין כן הדבר למרות התמיהה. וכמליצת הכתוב "בגזירת עירין פתגמא ובמאמר קדישין שאלתא" דניאל ד, יד בגזירת המלאכים הדבר ובמאמר הקדושים השאלה, וכן מורין בבית המדרש כוותי כמותי, כשיטתי למרות התמיהה שבדבר.

12 כי אתא כאשר בא לשם רב הונא בריה בנו של רב יהושע

13 אמר: אמר קרא "ראשית" משמעו — ששיריה ניכרין לישראל כלומר שנשאר גם חלק אחר, הראוי להיאכל לישראל, ויצתה תרומה זו שאין שיריה ניכרין שהרי כולה חמץ, ולכן אף לאחר שנתרמה התרומה, אסורים שייריה באכילה ולכן אין להפריש ממנו תרומה.

14 א יתיב ישב רב אחא בר רב עויא קמיה לפני רב חסדא ויתיב וישב ואמר משמיה משמו של ר' יוחנן: ענבים שנטמאו — דורכן בשיעור פחות פחות מכביצה, ויינן היוצא מהן כשר לנסכין שלא נטמא כלל, וכשר אף לקדשים. אלמא קסבר מכאן סבור הוא ר' יוחנן: משקין מיפקד פקידי מופקדים, שמורים בענב שהמיץ שבענבים אינו נחשב כחלק מגופם של הענבים אלא כאילו היה רק שמור בתוכם כבכלי קיבול, ולכן לאימת קא מיטמאי מתי נטמאים המשקין, היין, מן הענבים — לכי סחיט להו כאשר סוחט אותם אבל קודם לכן היה המיץ שבענב טהור שלא הוא אלא בשר הענב נטמא. אולם לכי סחיט להו ליתיה לשיעוריה כאשר סוחט אותם אין כאן בבשר הענב שיעורו הראוי שבפחות מכביצה אינו מטמא טומאת אוכלין.

15 ומקשים: אי הכי אם כן כביצה שלימה נמי גם כן יסחוט שהרי אינו יכול להיטמא? דהתנן שהרי שנינו במשנה טמא מת שסחט זיתים וענבים על ידי פשוטי כל עץ כביצה מכוונת בדיוק ולא נגע במשקים עצמם — טהורין, שכאשר ייסחט המיץ מהם לא יהא בבשרם עוד שיעור כביצה. ומדוע לא התיר ר' יוחנן אלא בפחות מביצה? ומשיבים: התם שם מדובר במקרה של דאי עבד שאם עשה, שכבר נעשה מעשה, הכא כאן מדובר לכתחלה. ולכתחילה אין עושים אלא בפחות מכביצה, גזירה דילמא אתי למיעבד שמא יבוא לעשות יותר מכביצה, ואז ייטמא הכל.

16 אמר ליה לו רב חסדא: מאן ציית מי יציית יקשיב לך ולר' יוחנן רבך בענין זה? וכי טומאה שבהן שבמיץ הענבים, להיכן הלכה? אלמא קא סבר מכאן שסבור הוא רב חסדא: משקין מיבלע בליעי מובלעים בתוך הענב וכחלק ממנו הם. וכיון דאיטמו ליה אוכלא שנטמא לו האוכל בשר הענב, איטמו ליה נטמאו להם אף המשקין.

17 אמר ליה לו רב אחא: ואת לא תיסברא ואתה אינך סבור שמשקין רק מיפקד פקידי מופקדים, שמורים הם בתוך הענב? והתנן והרי שנינו במשנה: טמא מת שסחט זיתים וענבים אם היתה מידתם מכוונת כביצה — טהורין. אי אמרת בשלמא מיפקד פקידי נניח אם אומר אתה שהמשקין רק מופקדים שם — משום הכי כך טהורין הם, אלא אי אמרת אם אומר אתה מיבלע בליעי שהמשקין מובלעים שם אמאי מדוע הם טהורין? שבשעה שנטמא בשר הענב, נטמאו אף המשקים המחוברים ובלועים בו.

18 אמר ליה לו רב חסדא: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים בענבים שלא הוכשרו לטומאה, שלא נפלו עליהם משקים להכשירם לכך. לאימת מתכשרי, לכי סחיט להו מתי מוכשרים הם לקבל טומאה, כאשר סוחט אותם והמיץ יוצא ומכשירם. ואולם כי סחיט להו בציר להו שיעורא כאשר הוא סוחט אותם מתמעט להם שיעורם מכביצה ושוב אינם ראויים להיטמא, דאי לא תימא הכי שאם לא תאמר כן, הא דתניא זו ששנינו בברייתא הא למה זה דומה — לתרומת תותין, זיתים וענבים שנטמאה, שאין לו בה לא היתר אכילה ולא היתר הסקה, ואולם לפי מה שאמר ר' יוחנן הא דבר זה היתר אכילה נמי אית ביה גם כן יש בו, דאי בעי שאם ירצה דריך להו ידרוך אותם פחות פחות מכביצה ויהיו מותרים אף לאוכלם.

19 אמר רבא: אפשר לדחות ראיה זו, שאמנם עקרונית אפשר לעשות תקנה זו, אלא גזירה דילמא אתי בהו שמא יבוא בהם לידי תקלה שאם ישהה את הפירות הללו ישכח ויאכל תרומה טמאה. אמר ליה לו אביי: ומי חיישינן והאם חוששים אנו לתקלה כגון זו? והא תניא והרי שנינו בברייתא: מדליקין בפת ובשמן של תרומה שנטמאת, משמע שאיננו חוששים שמא בינתיים ישכח ויבוא לאכול מהם. אמר ליה לו רבא: כשהתירו פת — מדובר שזריק ליה שזורק אותה בין העצים העשויים להסקה ונמאסת, ושוב אינה ראויה לאכילה. שמן של תרומה — רמי ליה משליך אותה בכלי מאוס שלא יבואו לשתות ממנה.

20 ב גופא לגוף הלכה זו שנינו: מדליקין בפת ובשמן של תרומה שנטמאת. וכן הוסיפו חכמים הגבלה, אביי אמר אותה משמיה משמו של חזקיה, ורבא אמר בשם חכמים דבי של בית מדרשו של ר' יצחק בר מרתא אמר רב הונא: לא שנו שמסיקים אלא בפת ממש, אבל חיטי בחיטים שנטמאו לא מסיקים, שמא יבא בהן לידי תקלה שישכח ויאכלן, שהרי חיטים אינן נמאסות מאכילה על ידי הנחתן במקום מאוס. ור' יוחנן אמר: אפילו חיטי חיטים יכול להשתמש בהם להסקה. ושואלים: ואמאי ומדוע מתיר? ניחוש דילמא אתי בהן נחשוש שמא יבוא בהן לידי תקלה? ומתרצים כפי שאמר רב אשי בענין אחר: